מנוחה ושעות נוספות

 

שאלה: ממתי מתחילות להיספר שעות נוספות של עובד שעתי אשר אינו לוקח הפסקה במשך היום ועובד 5 ימים בשבוע?

תשובה: בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה תשי"א- 1951 (להלן: "חוק שעות עבודה ומנוחה") – "שעות נוספות" הינן שעות העבודה העודפות על התחום שנקבע בחוק ליום עבודה או שבוע עבודה. סעיף 2(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע כי "יום עבודה לא יעלה על שמונה שעות עבודה". עם זאת, צו ההרחבה לגבי קיצור שבוע עבודה ל- 5 ימים קובע כי שבוע עבודה לא יעלה על 43 שעות שבועיות, כך שיום עבודה הינו בן 8.6 שעות.

יש להבחין בין התמורה שעובד זכאי לקבל או שהוא מקבל עבור יום העבודה בו מדובר לבין שעות עבודתו בהן עבד בפועל באותו יום; שכן, "שעות עבודה" מוגדרות בסעיף 1 (הגדרות) בחוק שעות עבודה ומנוחה כ: "זמן שבו עומד העובד לרשות העבודה, לרבות הפסקות קצרות ומוסכמות, הניתנות לעובד להחלפת כוח ואויר, חוץ מהפסקות על-פי סעיף 20". סעיף 20 הנ"ל הוא הסעיף הקובע את זכותו של העובד להפסקות; כלומר – הגדרת "שעות
עבודה" שבחוק מוציאה במפורש את זמן ההפסקות מגידרן של "שעות העבודה". בנוסף, סעיף 16 לחוק שעות עבודה ומנוחה, הקובע גמול של שעות נוספות רק למי ש"הועבד" בשעות נוספות, כלומר, רק למי שעבד בפועל יותר מ- 8.6 שעות ביום-התחום שנקבע בחוק ליום עבודה, כאמור.

מכל האמור לעיל עולה, כי העובד זכאי לתשלום של שעות נוספות, רק לאחר שהשלים 8.6 שעות עבודה בפועל (ללא ההפסקה), כמו כן תשלום השעות הנוספות אינו דורש "השלמה" למיכסה שבועית של שעות, על מנת לקבל תמורה בגין שעות נוספות.

 

שאלה: האם מותר למעביד לקבוע באופן חד צדדי כי על העובד לנצל את כל ימי החופשה, לאחר שבמקום העבודה היה נהוג במשך שנים רבות לצבור ימי חופשה?

תשובה: בהתאם לחוק חופשה שנתית תשי"א- 1951, החופשה אינה ניתנת לצבירה, אלא שבהסכמת המעביד ניתן לנצל רק 7 ימי חופשה בשנה ולצרף את היתרה לחופשה בשתי שנות העבודה הבאות. כלומר, צבירה של מעל שנתיים עלולה לקפח את זכותו של העובד לחופשה (או לפדיונה); עם זאת, כל זאת נכון במידה והעובד לא ניצל את החופשה מסיבות התלויות בו בלבד, ולא במעביד. הנוהג נכון ומקובל כאשר אין כל הוראה מפורשת, אולם ברגע שהמעביד מחליט לשנות את הנוהג ומודיע על כך מפורשות, הנוהג בטל וזוהי זכותו הקניינית של המעביד.

שאלה: אני עובדת כסוכנת מכירות שטח, ובפועל מסתובבת בשטח כל היום. אינני מבצעת הפסקה מיוחדת לאוכל וכיו”ב, אלא אוכלת בנסיעות ובמעבר בין לקוח ללקוח. בנוסף אני עובדת בבית בממוצע כחצי שעה ביום. כמה שעות אני צריכה להיות בשטח? מעבידתי טוענת שאני צריכה להיות 9 שעות (החל מהגעתי ללקוח הראשון וכלה ביציאתי מהלקוח האחרון), אני הבנתי שאם אינני מבצעת הפסקה “מחוץ לרשות המעביד” אז אני צריכה לעבוד סה”כ 8.5. מה נכון? האם העבודה מהבית נכללת. ודבר חשוב אחרון – מכיוון שאני פרוסה על כל הארץ, לפעמים המרחק ממקום יציאתי ללקוח הראשון (מהאחרון לביתי) הינו מעל שעתיים של נסיעה. האם שעות אלו על חשבוני?

תשובה: אנשי מכירות נחשבים בדרך כלל ככאלה שלא ניתן לפקח על שעות עבודתם ולכן תשלום שכרם הינו שלא על פי חוק שעות עבודה ומנוחה. קרי, תשלום שכר גלובלי חודשי המשקף גם את השעות הנוספות הנדרשות מהם (אך לא נספרות בפועל). המעביד אינו מחוייב לשלם לך בגין כחצי שעת הפסקה ביום, מאחר ואינך נדרשת להישאר במקום העבודה בזמן ההפסקה. את התשלום בעבור שעות הנסיעה יש להסדיר מול המעביד.

שאלה: לכמה זמן הפסקה זכאי עובד ביום עבודה?

תשובה: נושא ההפסקות בעבודה מוסדר במסגרת סעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התש"יא – 1951: ביום עבודה של שש שעות ומעלה, זכאי עובד המועסק בעבודת כפיים להפסקת עבודה לסעודה ומנוחה, שלא תפחת משלושת רבעי השעה ולא תעלה על שלוש שעות, כאשר לפחות חצי שעה מתוך ההפסקה תהיה רצופה. בעת ההפסקה הנמשכת חצי שעה או יותר, רשאי העובד לצאת ממקום העבודה. הפסקה כאמור, לא תחשב כחלק משעות העבודה, והמעביד אינו חייב בתשלום עבור זמן ההפסקה, אלא אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי או בחוזה אישי. במקרה בו נוכחותו של העובד במקום העבודה, מהווה הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו והעובד נדרש על ידי המעסיק להישאר במקום העבודה, זמן ההפסקה יחשב כחלק משעות העבודה, והמעביד יהיה חייב בתשלום עבור זמן זה.

יש להוסיף לאמור, כי לגבי מקומות עבודה ועובדים אשר אינם עובדי עבודת כפיים, רשאי המעביד להחליט שלא להפסיק את העבודה כלל, כפי שנקבע בהיתר הכללי להפסקות עבודה המאפשר לסטות מהוראת סעיף 20. במקרים אלו עובד שאינו מועסק בעבודת כפיים, יהיה זכאי להפסקה, רק אם יום העבודה עולה על שמונה שעות ביום רגיל או שבע שעות בימי שישי וערבי חג. יחד עם זאת עובד המועסק, בהתאם לתנאי העבודה החלים עליו, בשבוע עבודה בן חמישה ימים, מותר להעסיקו תשע שעות ליום ללא הפסקה. יש להדגיש, כי הכלל הוא שיש להפסיק את העבודה למנוחה וסעודה, אלא שבמקום בו העובד אינו עובד בעבודת כפיים, רשאי המעביד, אך אינו חייב, שלא לקיים את ההפסקה האמורה.

במפעלים בהם נעשית העבודה בשלוש משמרות תהיה ההפסקה בעבודה למנוחה ולסעודה לא יותר מחצי שעה ובלבד שההפסקה תהיה רצופה.

למעביד כבעלים של העסק ומכוח זכות הקניין והפרוגרטיבה הניהולית זכות לקבוע את סדרי העבודה של עובדיו ובכלל זה קביעת שעת ההפסקה, יחד עם זאת עליו לנהוג בתום לב, בצורה סבירה ובאופן שיתחשב בצורכי העובדים.